החלטה בתיק ב"ש 2426/09

כללי

זוהי עתירת הסנגוריה להסרת החיסיון שהוטל על ידי מפקד כוחות צה"ל באזור על הראיות הקשורות להליך המתנהל נגד העותר במסגרת כתב אישום המייחס לו 35 עבירות שעניינן גרימת מוות בכוונה, לצד עבירות ביטחוניות נוספות.

העובדות

במסגרת ההליך המשפטי הוציא מפקד כוחות צה"ל באזור תעודת חיסיון, במסגרתה נחסו כלל  הראיות הקשורות ל:

" 1. שמם וכל פרט שיש בו כדי לגלות את זהותם של עובדי שירות הביטחון הכללי.

2.       מקורות המידע, שיטות הפעולה, יכולות ואמצעים טכניים, נהלי עבודה ודרכי איסוף המידע בשירות הביטחון הכללי בדרך כלל, ולרבות כאלה הנוגעים לנאשם ולעדים המעידים בעניינו.

3.       תוכן המידע שהגיע לידי שירות הביטחון הכללי שיש בו כדי לחשוף את האמור לעיל, למעט מידע הנוגע להליכי החקירה ולהתנהגות החוקרים בחקירה שיש בו כדי להשליך על טענות פסול של הנאשם לגבי קבילות הודאותיו אם יהיו כאלה."

בעתירתו תוקף הסנגור את הוצאת תעודת החיסיון, כאשר בראש ובראשונה קובל הסנגור נגד העובדה שתעודת החיסיון האמורה נחתמה בחלוף כשלוש שנים מאז הוגש כתב האישום המקורי, שנה לאחר שהונח בפני ביהמ"ש כתב האישום המתוקן וחודשים ארוכים לאחר שהסנגוריה ביקשה לקבל לידיה רשימה מלאה של חומר הראיות. לטענת הסנגור, העיכוב האמור חייב כשלעצמו את התביעה להעביר לידיו את כלל חומר הראיות ללא כל סייגים. עוד טען הסנגור כי בהתנהגות האמורה יש כדי ללמד על חוסר תום הלב ואי החוקיות שליוו את הוצאת התעודה. לבסוף, טען הסנגור כי יש מקום לסברה שבחומר האמור קיימות ראיות העשויות להועיל להגנה, אותן יש לגלות.

התביעה הצבאית התנגדה לעתירה בציינה כי גילוי ראייה כלשהי מהראיות החסויות, עלול לגרום לפגיעה משמעותית בביטחון האזור, זאת מבלי שיהיה בכך כדי לסייע באופן מהותי להגנה. עוד טענה התביעה כי אין למצוא פגם בהוצאת התעודה במועד חתימתה, מאחר ומדובר בראשית שלב ההוכחות.

מועד חתימת התעודה

מן הצורך להקדים ולומר כי לא מצאתי כל בסיס לטענות הסנגור בדבר פגם בתום הלב של הרשויות בהוצאת תעודת החיסיון. עיון במסמכים ושמיעת הנוגעים בדבר אינם תומכים בטענה זו של הסנגור, ועל כן, יש לקבוע כי העובדה שהתעודה נחתמה זמן רב לאחר הגשת כתבי האישום, הן המקורי והן המתוקן, אינה מלמדת על שיקולים זרים או פסול אחר בהטלת החיסיון.

יחד עם זאת, אגב בחינת הטענה האמורה, נמסר לי על ידי גורמי התביעה כי הנוהל המקובל באזור הינו שתעודת חיסיון מוחתמת אך במקרים בהם הסנגור מעלה דרישה לקבלת ראיות אשר לטעם התביעה צריכות להישאר חסויות.

אין ספק כי הנוהג האמור עדיף מטעמי יעילות, שכן הוא מצמצם עד מאוד את היקף הפניות למפקד האזור ומכווין אותן רק למקרים בהם אכן נדרשת בפועל תעודת חיסיון.

אולם גם אם שיקולי יעילות עשויים להצדיק את דרך הפעולה האמורה, נראה כי היא מעוררת קושי רב באספקטים אחרים, עד כי תוקפה החוקי מוטל בספק.

עקרון יסוד במשפט הפלילי הנוהג באזור, הוא כי יש להעמיד לעיונה של ההגנה את כלל הראיות הרלוונטיות לאשמה עם הגשת כתב האישום. עמדנו על כך בעניין עלקם כאשר קבענו:

"נראה כי אין צורך להכביר מילים בדבר חובתה של התביעה להעמיד לעיונו של הנאשם את כל חומר החקירה הגלוי בעניינו. מדובר בחובה מהותית שאין עליה כל עוררין. על אף שהצו בדבר הוראות ביטחון, תש"ל - 1970, לא כלל הסדר מפורש לעיון בחומר חקירה דוגמת זה הקבוע בס' 74 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982, חובת גילוי חומר החקירה זכתה לעיגון פסיקתי בשורה ארוכה של החלטות בימ"ש זה. (ע"מ 4006/07 עלקם נ' התוב"ץ (פורסם בנבו)).

חובה זו מתפרסת על כלל חומר החקירה ובתוך כך אף על ראיות אשר חשיפתן עלולה לפגוע בעניין בטחוני או ציבורי חשוב.

לנוכח האמור, המחוקק הכיר באפשרות לסייג את מסירת הראיות באמצעות הטלת חיסיון (באזור סעיף 9א לצו). ברם, יש להדגיש כי בהיעדר תעודת חיסיון כאמור, אי מסירת הראיה לסנגוריה נעדרת בסיס חוקי, ועל כן פסולה. ודוק, הרציונל העומד מאחורי ההסדר החוקי שנקבע על ידי המחוקק ברור ולפיו גם מקום בו מבקשת התביעה שלא למסור ראיה, קיימת חשיבות ליידוע הסנגוריה בדבר קיומה של הראיה האמורה. בהיעדר תעודת חיסיון, או, למצער, הודעה בדבר כוונה להוציא תעודה כאמור, עלולה להימנע חשיפת עצם קיומה של הראיה ובכך עלולה להיווצר פגיעה חמורה בהגנת הנאשם ואף שלילה בפועל של זכותו לנקוט בצעד היחיד הפתוח בפניו לקבלת הראיה. לא זו אף זו כי לחשיפה או למניעת ראיה עשויה להיות השפעה מכרעת על קביעת קו ההגנה. לפיכך, מניעת האפשרות לעתור בעניין עד לתחילת שלב ההוכחות פוגעת בהגנת הנאשם גם במישור זה. 

לנוכח האמור עמדה פסיקת ביהמ"ש העליון על חובת התביעה להצטייד בתעודת חיסיון מבעוד מועד, היינו לפני הגשת כתב האישום. עוד נקבע כי על התביעה לכלול תעודה זו במסגרת חומר החקירה הגלוי בו יורשה בא כוח הנאשם לעיין (ראה בש"פ 687/96 גיל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג (3) 804.